יש ימים שבהם שום דבר לא ממש השתבש, ובכל זאת משהו ביום מרגיש חסר. לא היה משבר. איש לא עזב. אולי אפילו עשינו את כל מה שהיה צריך. ובכל זאת, השעות נראות חיוורות לעומת העוצמה שפעם ארגנה את החיים שלנו. זה אחד הדברים המבלבלים בהחלמה: אנחנו מצפים שסכנה תרגיש מסוכנת, אבל לא תמיד מוכנים לכך שביטחון עלול להרגיש ריק. כשהמסלול הישן סיפק הקלה מהירה, ציפייה, סוד ותוצאה ברורה, יום שלישי רגיל עשוי להרגיש בהתחלה לא כמו שלווה אלא כמו היעדר. הראש שואל: זה הכול? זו נשמעת כמו שאלה פילוסופית, אבל הגוף מרגיש אותה כחוסר מנוחה.
המטרה אינה להכריח את עצמנו להרגיש הכרת תודה או לשכנע את עצמנו שהיום יפה. חיוביות כפויה יכולה להפוך תחושה אמיתית של שטיחות לכישלון מוסרי: לא רק שהיום מרגיש דל, עכשיו אנחנו גם כביכול מגיבים אליו לא נכון. גישה אנושית יותר היא לתאר במדויק את מה שקורה. אולי רק השעה הזאת שטוחה. אולי קשה כרגע להרגיש הנאה. אולי חסרה לנו העוצמה, ההקלה או הגרסה של עצמנו שידעה בדיוק איך הערב עומד להשתנות. המשפט ״בשעה הזאת קשה לי להרגיש משהו; זה לא אומר שכך ייראה העתיד״ משאיר את התיאור מדויק בלי לתת למצב זמני להשתלט על כל האופק.
בשפה של Flow Hijacked, המסלול הישן לא סיפק רק חומר או התנהגות; הוא גם צמצם את אי־הוודאות. לשעה הבאה היה תסריט, גם כשהתסריט היה הרסני. החיים הרגילים פותחים מחדש אפשרויות, אבל האפשרויות האלה לא תמיד מרגישות נוחות מיד. הן מבקשות מאיתנו להשתתף בלי להבטיח תמורה חזקה ומהירה. לכן מסגרת קטנה יכולה לעזור: לא מפני שלוח זמנים הוא הישג מוסרי, אלא מפני שהוא יוצר גשר בזמן שההנאה עדיין כמעט לא מורגשת. הליכה בשש, ארוחה עם מישהו, פגישה, אימון, מקלחת או עשר דקות של מוזיקה — אף אחד מאלה אינו תחליף לחיים שלמים. אלה נקודות אחיזה שמהן החיים יכולים להתחיל להרגיש נגישים שוב.
לפני שהיום נסגר, שאלו שאלה קטנה: האם הייתה בו דקה אחת שבה לא הרגשתי צורך לברוח — רגע שלא דרש ממני לתפקד, להסתיר או לתקן? אם כן, אין צורך להגדיל את הרגע או להפוך אותו להוכחה. רק לשים לב שהוא היה. לפעמים ההנאה חוזרת לאט; בינתיים יכולה לחזור היכולת להישאר כאן גם כשהיום אינו נותן הרבה.