כמיהה משנה פרופורציות. מחשבה שבדרך כלל הייתה תופסת פינה בתודעה יכולה להפוך פתאום לחדר כולו. עשר דקות מרגישות קבועות. המסלול הקרוב ביותר מרגיש בלתי נמנע. סיבות שהיו חשובות אתמול מאבדות משקל, בעוד שההקלה מקבלת סמכות של מצב חירום. לכן אדם יכול לדעת רבות על החלמה ועדיין להיות פגיע בשעה מסוימת. הידע לא נעלם; הגישה אליו הצטמצמה. המשימה באותה שעה אינה לנצח בוויכוח על שאר החיים, אלא לשנות את התנאים המיידיים שבהם הוויכוח מתרחש.
אין צורך להחליט עכשיו על לנצח. החליטו רק לגבי עשר הדקות הבאות וצרו מרחק פיזי מן החומר, ההתנהגות, הכסף, המפתחות, האפליקציה או המקום. אם אפשר להכניס אדם נוסף לרגע הזה, שלחו לפני שהבושה עורכת את ההודעה: ״יש לי דחף חזק. אפשר להישאר איתי בקשר לעשר דקות?״ אין צורך להסביר הכול או להבטיח הצלחה; המטרה היא לא להחזיק את הדקות האלה לבד.
אם הדחף נשאר, אין פירוש הדבר שהצעד נכשל. לפעמים כל מה שעשר דקות משיגות הוא עשר דקות בלי פעולה שאי־אפשר להחזיר. אם עדיין קשה לעצור, עברו למקום שבו השימוש קשה יותר ופנו לאדם מהקהילה, למלווה או לאיש טיפול. גמילה מסוכנת, חשד למנת יתר, כוונה לפגיעה או ספק לגבי היכולת להישאר בטוחים דורשים עזרה אנושית ורפואית ישירה.
לעת עתה, אל תבקשו מן הכמיהה לאשר את ההחלטה. תנו לה להתנגד בזמן שאתם יוצרים מרחק, קשר וזמן. אפשר להרגיש לא משוכנעים, כועסים או חלולים. החלמה אינה דורשת מן הדחף להפוך לסביר לפני שפועלים. היא דורשת דרגת חופש נוספת אחת: היכולת לדחות, לזוז, להתקשר, לחשוף או להישאר עם אדם עד שהאופק יתרחב. עשר דקות אינן העתיד כולו. הן מעבר צר שדרכו עדיין אפשר להגן על העתיד.