הכוונה קיומית מחדש

לפעמים החלק הקשה מתחיל דווקא אחרי השינוי שכולם חיכו לו. אדם מפסיק לשתות, יוצא מקשר פוגעני או עובר משבר. מבחוץ נדמה שנפתחה דלת. מבפנים, השעה הבאה עדיין יכולה להרגיש ריקה. דרך המילוט המוכרת כבר איננה, ושום דבר עוד לא ממש תפס את מקומה.

זו נקודת מוצא אחת, לא הסיפור של כל אדם בהחלמה. לטיפול, לביטחון ולהקלה יש ערך בפני עצמם. ובכל זאת, החיים צריכים גם משהו לנוע אליו. מישהו לפגוש, עבודה שמשאירה מאיתנו משהו, ערב רגיל שלא מוכרחים להיעלם ממנו. השאלה רחבה יותר מהפסקת מעשה. מה יכול לאפשר לנו להישאר בתוך החיים?

בסרט, תום מביא את השאלה הזאת לבית קפה מדומיין. שבעה הוגים ניגשים אליה מכיוונים שונים. הם מגיעים ממסורות פילוסופיות וטיפוליות שונות, ואינם מסכימים על תשובה אחת. עדיין אפשר לתת לכל אחד מהם להאיר משהו שהאחרים עלולים להחמיץ.

ז׳אן פול סארטר מערער על הרעיון שאדם הוא דבר מוגמר בעל תפקיד קבוע. יש לנו עבר, גוף ונסיבות שלא בחרנו. לצד אלה, המעשים שלנו מבטאים גם עמדה כלפיהם. במושג ההונאה העצמית שלו, אנחנו עלולים להסתתר מהמתח הזה בשתי דרכים: לצמצם את עצמנו לתפקיד אחד, או להעמיד פנים שהנסיבות אינן מגבילות אותנו כלל.

יש כאן משהו מעורר וגם מפחיד. אם העבר אינו קובע הכול, אולי אפשר להגיב אחרת. מכאן לא נובע שכל תגובה זמינה לנו עכשיו. קריאה בסארטר כדרישה פשוט לבחור טוב יותר הופכת פילוסופיה מורכבת של חירות לכתב אישום נגד מי שכבר מתקשה.

ליד שולחן המטבח, השאלה המועילה צנועה יותר: האם המשפט ככה אני מסתיר ממני תגובה אחת שאפשר לנסות? עצם השאלה עשויה לרווח זהות שנעשתה צרה מדי. אבל לפני שמבקשים מאדם לעבור בדלת, צריך לברר אם הוא מסוגל להגיע אליה.

סימון דה בובואר קושרת את החירות למצב שבו אנחנו נמצאים. כסף, תלות, דיכוי, מגבלות הגוף וכוחם של אחרים אינם רק תפאורה. הם משתתפים בעיצוב מה שאפשר לנסות. האתיקה שלה קושרת גם בין החירות שלנו לזו של אחרים. אי אפשר להתייחס לחירות כערך רציני ובאותה נשימה לנהוג באפשרויות של אדם אחר כאילו אינן חשובות.

דמיינו שאומרים לשני אנשים לקחת ערב לעצמם. לאחד יש מי שישמור על הילדים, דרך להגיע ומקום בטוח לחזור אליו. לאחר אין אף אחד מאלה. המילים זהות. ההזמנה שונה. ההכרה בהבדל אינה מוחקת אחריות. היא מבהירה באילו תנאים אפשר לשאת בה.

כך השאלה של סארטר נעשית מדויקת יותר. מה אני יכול לעשות בחיי, ומה צריך להשתנות סביבי כדי שאוכל לעשות זאת? שיחה, עזרה מעשית או סביבה בטוחה יותר עשויות להיות נחוצות לפני תובנה מעוררת השראה. ועדיין, גם דלת פתוחה באמת אינה מבטיחה שהחיים יסבירו את עצמם מן העבר השני.

אלבר קאמי ממקם את האבסורד במפגש בין הצורך האנושי במשמעות לבין שתיקת העולם. אין זו רק האמירה ששום דבר אינו חשוב. התגובה שלו היא לחיות בלי לטשטש את הקושי ובלי להתנות את ההשתתפות בחיים בקבלת ודאות. קאמי הסתייג מהתווית אקזיסטנציאליסט, אף שהשאלות שלו שייכות לשיחה הזאת.

יש הקלה ברשות לומר שמשהו היה חסר פשר. מחלה אינה חייבת להיות שיעור. אובדן אינו חייב לקרות מסיבה טובה. אפשר להתנגד לסבל שאפשר למנוע, לדאוג זה לזה ולהבחין בכתם שמש על הקיר בלי להסביר קודם את היקום.

ליד שולחן המטבח, זה עשוי להיות להכין ארוחת בוקר לפני שענינו בשביל מה שאר החיים. זהו היישום היומיומי שאנחנו מציעים, לא ציטוט מקאמי. יום יכול להכיל דבר שכדאי לעשות גם כשהשאלה הגדולה נשארת פתוחה. אבל האם הוא יכול גם לבקש מאיתנו משהו מסוים?

אצל ויקטור פרנקל, משמעות היא דבר שאפשר לגלות ולהיענות לו במצב מסוים, לא דבר שמטפל יכול להכתיב. הלוגותרפיה שלו עוסקת באפשרות לפגוש משמעות דרך יצירה, אהבה ותגובה לנסיבות. היא כוללת גם את העמדה שאדם נוקט כלפי סבל שאי אפשר למנוע. המילים אי אפשר למנוע חשובות. אין כאן סיבה להשלים עם פגיעה שאפשר להקל עליה או לייפות כאב.

אין צורך לגרום לפרנקל ולקאמי להסכים. הם מציעים תפיסות שונות של משמעות. אבל מתוך המחלוקת אפשר לחלץ שאלה מעשית: בלי לטעון שלכל דבר יש תכלית, האם יש כאן משהו שחשוב לי או לאדם אחר? אולי ילד, דבר לתקן, חברות או מעשה קטן של אכפתיות.

למי שעדיין אינו מרגיש דבר, גם השאלה הזאת עלולה להיות כבדה מדי. משמעות אינה מבחן אופי. אוכל, מנוחה, טיפול או חברה עשויים לבוא קודם. וכאשר משהו מתחיל להיות חשוב, הפחד יכול לבוא איתו. לרצות חיים אחרים פירושו גם שיהיה לנו משהו לסכן.

רולו מיי בחן חרדה בקשר לחירות, לערכים שנמצאים תחת איום ולאפשרות להתפתח. הוא הבחין בין חרדה שאפשר לפגוש ולעבוד איתה לבין חרדה שמצמצמת את החיים. אין פירוש הדבר שכל חרדה מועילה. מצוקה קשה או מתמשכת עשויה לדרוש טיפול, ולדחוף חזק יותר אינו תמיד מעשה אמיץ.

נניח שהצעד הבא הוא להתקשר לחבר ותיק. הפחד עשוי להעיד שהקשר חשוב, שדחייה תכאיב או שהקשר אינו בטוח. אלה מצבים שונים. ההקשבה להבדל ביניהם חשובה יותר ממתן פירוש הרואי אחד לכל פחד.

אולי צעד קטן יותר יעזור: לכתוב הודעה, לבחור אדם בטוח יותר, לבקש שמישהו יהיה לידנו בזמן השיחה. כאן מתחילה להתבהר השאלה של עדשת Flow Hijacked. מה יאפשר לאדם הזה להתקרב בלי להיות מוצף? אומץ יכול לכלול בקשה שמישהו יישאר קרוב. מכאן אנחנו מגיעים לגבולות היכולת לעבור את החיים לבד.

ארווין יאלום מארגן את הפסיכותרפיה הקיומית סביב מוות, חירות, בדידות קיומית והעדר משמעות. אלה סוגיות שעשויות לעורר קונפליקט, לא אבחנות ולא ארבע משימות שצריך לסיים. הבדידות הקיומית עמוקה יותר מערב לבד: אדם אחר אינו יכול לקחת במלואן את החוויה שלנו או את ההחלטות שלנו.

הגבול הזה אינו חייב להפחית מערכם של יחסים. חבר יכול להקשיב בלי לתקן. מטפל יכול לפנות מקום למשהו שמעולם לא הצלחנו לומר. כשמבינים אותנו, המוות ואי הוודאות אינם נעלמים. אבל משהו בבדידות שבה אנחנו פוגשים אותם יכול להשתנות.

יש גם גבול נוסף שכדאי לשמור. קרבה אינה בטוחה מעצם היותה קרבה. קשר מועיל כשאפשר לדבר, לסרב, לעצור ולחזור. אם המחיר של קבלת עזרה הוא ויתור על הקול שלנו, התמיכה לכאורה עלולה לצמצם את חיינו. ואם כך, מה פירוש לחיות טוב כאשר עצם העובדה שיש לנו יותר אינה מספיקה?

ההבחנה של אריך פרום בין קניין להוויה עוסקת באופן שבו אנחנו פונים אל החיים. במצב הקניין, הזהות והביטחון נקשרים להחזקה ולשליטה. הוויה כרוכה במעורבות חיה ופעילה: לאהוב, ללמוד, להקשיב, ליצור. אין פירושה לוותר על בית, על מחויבויות או על ביטחון חומרי.

בהקשר של החלמה עולה מכאן שאלה ששייכת לקריאה שלנו בפרום. האם הזהות עוזרת לאדם לחיות, או שהחיים נעשים מבחן יומי שתפקידו להגן על הזהות? מסגרת יכולה להיות חיונית. קהילת החלמה, שגרה או שם לחוויה עשויים להחזיק אותנו כשכמעט שום דבר אחר אינו מחזיק. הקושי מתחיל כשהתמיכה הזאת אוסרת עלינו להיות גם דברים נוספים.

אדם יכול להיות בהחלמה וגם הורה, מתחיל מהסס, חבר, מישהו שצוחק ברגע הלא נכון. החלקים האלה אינם חייבים להתחרות על הזכות להתקיים. חיים יכולים להכיל כמה מחויבויות בלי להפוך לסיפור אחיד ומושלם. איך הופכים את האפשרות הזאת למשהו ממשי יותר ממחשבה מעודדת?

דמיינו ערב קשה אחרי יום תובעני. אדם עייף, מתבייש בריב שהיה ונמצא לבד. הבריחה המוכרת קרובה וזמינה. אפשר לכאורה להתקשר לחבר, אבל הוא חושש שיכביד עליו. לצאת נשמע טוב, אבל אין מקום מסוים ללכת אליו. רשימת האפשרויות ארוכה. החלק שאפשר להשתמש בו קטן.

עכשיו נשנה כמה תנאים. חבר אמר מראש שהודעה קצרה תתקבל בשמחה. יש אוכל מוכן. להליכה יש מקום מפגש ושעה. ומותר לחזור מוקדם. שום דבר מזה אינו מבטיח מה יקרה. אבל באותו ערב עשויות להיות עכשיו גם עצירה, שיחה או יציאה לקראת משהו, במקום רק יציאה מתוך המצוקה.

בשפה של Flow Hijacked, מצב כולל את מה שקורה יחד בגוף, בקשב, ביחסים ובסביבה. מרחב המצבים הוא טווח המצבים שנוכל לנוע ביניהם. מסלול הוא הדרך שעוברת ביניהם לאורך זמן. במילים יומיומיות: מה יכול לקרות עכשיו, ומה הצעד הבא יאפשר אחריו? הסינתזה המוצעת בוחנת איך תנאים משנים את המסלולים האלה. זו מסגרת מושגית ומחקרית, לא טיפול שתוקף ולא משוואה שמנבאת אדם.

החיבור בין ההוגים נעשה מועיל כשהמתחים ביניהם נשארים פעילים. האחריות אצל סארטר פוגשת את תשומת הלב של בובואר לתנאים. ההזמנה למשמעות אצל פרנקל פוגשת את סירובו של קאמי להסבר מנחם. האומץ של מיי פוגש את הצורך בגבולות. הקשר אצל יאלום פוגש את החירות לומר לא. אלה חיבורים שאנחנו מציעים לצורך חשיבה, לא טענה שההוגים פיתחו יחד שיטה אחת.

נחזור לערב ההוא. שגרה נותנת לאדם דרך לעבור אותו. אם היא נעשית מענישה, צריך לרווח אותה. חברה מאפשרת לצאת להליכה. אם מי שמלווה אותו מתחיל להחליט במקומו, נחוץ גבול. מחויבות נותנת כיוון. אם היא הופכת להוכחת ערך, צריך לרכך את הדרישה. התגובה משתנה מפני שהאדם והמצב משתנים.

זאת משמעות הדיאלקטיקה כאן: לתת לרעיון נחוץ לפגוש את האמת שמגבילה אותו, ולמצוא תגובה שאף אחד מהם לא היה מספק לבדו. המטרה אינה נקודת אמצע קבועה בין ניגודים. זו דרך לשאול שוב ושוב אם האיזון המסוים הזה משאיר לאדם יותר מקום לבחור, לנוח, ליצור קשר או לשקול מחדש. לפעמים ההגנה על המקום הזה דורשת לעשות פחות.

גם המסגרת של Flow Hijacked צריכה להישאר פתוחה לשינוי. המושגים המוצעים בה צריכים להצדיק את מקומם. האם הם מגלים משהו מעבר למצוקה, לתמיכה זמינה ולמדדי החלמה קיימים? האם אפשר להבחין בין אפשרות שרק רשומה לבין אפשרות שאדם מסוגל להשתמש בה? האם שינוי בתנאי שהמודל מציע אכן מוביל להבדל הצפוי, ואצל מי הוא אינו עוזר?

בחיים של אדם, תשומת לב לשינוי אינה מחייבת לתת ציון לכל שעה. אפשר להבחין ששיחה קשה הסתיימה בעצירה במקום בהיעלמות, שאפשר היה לקבל עזרה או להציב גבול במילים. לתצפיות האלה יש ערך בחיים. הן אינן, בפני עצמן, הוכחה לתיאוריה כללית או ליעילות טיפולית.

אם המסגרת אינה מוסיפה בהירות, מנבאת באופן חלש או מעמיסה על אדם דרישה נוספת, עליה להשתנות או לפנות מקום. מפת הראיות שבהמשך משאירה את המקורות, הפרשנויות והגבולות פתוחים לבדיקה. האדם חשוב מהמפה. זה נכון במיוחד כשהחיים שוב נעשים קשים.