לאחר שהתמכרות שינתה קשר, שני האנשים עלולים להידרש לבלתי אפשרי. האדם בהחלמה רוצה שהתובנה של אתמול תיחשב כהוכחה היום. האדם הקרוב רוצה ודאות לפני שיאפשר פגיעוּת. שני הרצונות מובנים. האחד בא מן הכאב שבהזדהות קבועה עם התקופה הגרועה ביותר; האחר ממערכת שלמדה שהבטחות אינן מנבאות היטב את מה שיקרה. אמון נעשה פחות מסתורי כשמבינים אותו כחיזוי הנבנה מראיות חוזרות, לא כפרס מוסרי לאדם שהתחרט מספיק.
זה יכול להרגיש איטי באכזריות. יום אמיתי אינו מוחק חודשי הסתרה. שיחה שלא נענתה יכולה להפעיל היסטוריה שלמה. האדם בהחלמה שומע כל שאלה כפיקוח, והקרוב חווה כל בקשת פרטיות כחזרת הסוד. אם מתווכחים רק על כוונה, הסכסוך נתקע. כוונה חשובה, אך אמון פגוע שואל: איזה דפוס נצפה יהפוך את העתיד לפחות לא ודאי, וכמה זמן עליו להתקיים לפני שהגוף יתחיל להאמין?
התשובה אינה שקיפות מוחלטת לנצח. קשר בלי פרטיות אינו בהכרח קשר שנרפא. אך תיקון מוקדם עשוי לדרוש צורות מוסכמות של צפיוּת: לומר היכן תהיו, להגיע בזמן, לחשוף מעידה מהר, להגיע לטיפול, להגן על כסף, לענות על שאלת בטיחות מסוימת או להודות כשהיכולת נמוכה. ההסכמות צריכות להיות מוחשיות, מוגבלות בזמן וניתנות לבדיקה. הן גשרים, לא מכשירי שליטה קבועים.
אם האמון נשבר בגלל פעולותיכם, בחרו היום הבטחה קטנה שבאמת תוכלו לקיים. הפיתוי הוא להצהיר בגדול מפני שהחרטה גדולה. הבטחות גדולות מקלות לרגע על בושה אך מגדילות אי־ודאות אם ייכשלו. הבטחה צנועה — ״אתקשר למטפל עד ארבע ואעדכן כשזה יקרה״ — יוצרת יחידת תיקון נראית. אם אינכם יכולים לקיימה, גלו זאת לפני המועד ככל האפשר. תיקון אינו שלמות; הוא קיצור המרחק בין המציאות לבין מה שהקשר שומע.
הלילה אל תתנו ציון לקשר כולו. חפשו חזרה אחת. האם הבטחה קוימה, עובדה קשה נחשפה מוקדם יותר, גבול כובד, שאלה נענתה בלי התקפה או מגבלה נאמרה בלי היעלמות? אם דבר לא השתנה, תעדו גם זאת. מסלולים נעשים קריאים דרך תצפיות, לא דרך לחץ למסקנה אופטימית. אמון חוזר כשהחיזוי נעשה בטוח יותר. עבודת היום היא לספק ראיה אחת שמחר יוכל להשתמש בה באופן סביר.