טינה יכולה להשאיר אירוע ישן נוכח בגוף. השיחה הסתיימה לפני חודשים, אך הגוף ממשיך להכין תשובה. בהחלמה זה עלול להיות מסוכן לא משום שכעס הוא שגוי מוסרית, אלא משום שעוררות ממושכת מצמצמת קשב והופכת הקלה מיידית למושכת יותר. העצה ״לשחרר״ מוסיפה לעיתים עלבון. היא מבקשת מן הנפגע לשחרר לפני שמישהו עזר להבין על מה הכעס מגן. השאלה הראשונה אינה איך לחסל טינה, אלא איזה תפקיד לא גמור היא מנסה למלא.
לפעמים היא שומרת ראיה: זה קרה, היה לכך משקל ואינני רוצה שהמחיר יימחק. לפעמים היא מחזיקה גבול שלא נאמר. לעיתים היא מגינה מפני אבל, השפלה או האפשרות שתיקון לא יגיע. ולעיתים הטינה נעשתה בית משפט פנימי חוזר שאינו יוצר ביטחון. האפשרויות יכולות להתקיים יחד. הדיוק חשוב מפני שכל אחת דורשת תגובה שונה. סליחה אינה תחליף להגנה, והרהור חוזר אינו תחליף לגבול.
אפשר לחלק את החוויה לשלושה טורים. ראשית: מה קרה בפועל, בלי קריאת מחשבות. שנית: איזו משמעות הראש מוסיף — אולי ״אנשים תמיד מנצלים אותי״ או ״שיקול הדעת שלי היה שגוי״. שלישית: מה דרוש כעת — מרחק, השבה, בקשה ישירה, עד, אבל, עזרה משפטית או קלינית, או החלטה להפסיק להתווכח עם אדם שאינו זמין. זו אינה מטלה כדי להיות ״סבירים״; זו דרך למנוע מפגיעה אחת להסביר כל קשר וכל עתיד.
גבול שונה מעונש. הוא מתאר במה תשתתפו ומה תעשו אם תנאי מסוים יתקיים. הוא אינו דורש מן האחר להסכים לפרשנות. ״אם הצעקות יתחילו, אעזוב ואחזור מחר״ הוא גבול. ״האדם האחר חייב סוף־סוף להבין מה עשה״ הוא משאלה, לעיתים מוצדקת, אך תלויה בתגובה שאין לנו שליטה עליה. החלמה נעשית יציבה יותר כשההגנה תלויה פחות בקבלת תגובה רגשית מסוימת ממי שאולי לא יספק אותה.
הלילה הטינה עדיין עשויה להיות נוכחת. המדד אינו אם נעשיתם שלווים. שאלו אם הכעס נעשה אינפורמטיבי יותר וטוטלי פחות. האם חשף צורך? האם הפרדתם את השייך להיום מן הסצנה הישנה? האם ויתרתם על ויכוח שלא יכול היה לייצר ביטחון? כעס יכול להיות אות בשדה בלי להפוך לכוח השולט היחיד. מותר לזכור את הפגיעה ובכל זאת לעצב יום שאינו מאורגן כולו סביבה.