יום טוב יכול לייצר אי־נחת משלו. לאחר תקופות ארוכות של דריכות, רווחה עשויה להרגיש זמנית, לא ראויה או חשודה. הראש מחפש את התיקון: מתי תחזור הכמיהה, מה שכחתי, מי יתאכזב, איך הכול יתפרק? תוכניות החלמה לעיתים טובות יותר בתגובה לסכנה מאשר בלימוד איך לגור בביטחון. לכן להרגיש טוב נעשה רק היעדר תסמינים — חדר המתנה לפני הבעיה הבאה — במקום מצב בעל מיומנויות ואפשרויות משלו.
שגשוג אינו אושר קבוע או הגנה ממעידה. פירושו שהחיים מכילים מקורות של קשר, תכלית, מסוגלות, עונג ותרומה שאינם מצטמצמים להימנעות מן המסלול הישן. המשאבים יכולים לתמוך בהחלמה, אך חשובים גם כשלעצמם. מטרת ההחלמה אינה לבלות כל שעה בריאה במחשבה על החלמה. בסופו של דבר הקשב צריך לנוע לעבר עבודה ראויה, אנשים, יופי, הומור, למידה, מנוחה ושירות בלי שכל פעילות תצדיק את עצמה קלינית.
המעבר קשה מפני שמשבר סיפק זהות ודחיפות. כשיש פחות שריפות, השאלה משתנה מ״איך לשרוד?״ ל״למה אני רוצה להתקרב?״ השאלה השנייה מכילה יותר חופש ולכן יותר אי־ודאות. ייתכנו אבל על זמן שאבד, פחד מלרצות יותר מדי או אשמה על כך שטוב כשאחרים מתקשים. אף תגובה אינה מבטלת את היום הטוב. היא מראה שהשדה מתרחב מעבר לנקודות מוכרות.
תרגול מועיל הוא לשהות בטוב בלי להחזיק בו. הבחינו בחוויה טובה מספיק זמן כדי שהפרטים יירשמו, ושחררו את הדרישה שתימשך. הקשיבו עד סוף השיר. תנו לנדיבות להגיע לפני שתסבירו אותה. טעמו את הארוחה. הישארו לצחוק. חוויה חיובית מוחמצת כשהקשב הופך אותה מיד לתחזית — ״סוף־סוף תוקנתי״ או ״זה ייעלם״. היום היא יכולה להישאר אמת מקומית: הרגע הזה טוב ואינו צריך להוכיח דבר על לנצח.
הלילה, תנו ליום להיות טוב בקנה המידה האמיתי שלו. תנו שם לדבר אחד שהתקרבתם אליו, למשאב שחיזקתם או לדקה שנהניתם בה בלי לפקח על עצמכם. אם היום נעשה קשה אחר כך, הטוב המוקדם לא היה שקר. מצבים משתנים; אמת אינה מתבטלת במעבר. החלמה יכולה להחזיק דריכות כשצריך ולשחרר אותה כשיש ביטחון. מותר להשתמש ביום טוב כדי לחיות.