בושה יעילה מאוד. היא לוקחת היסטוריה מורכבת, פעולה פוגעת, קשר מבוהל ומערכת עצבים עייפה ודוחסת אותם לשתי מילים: אני כזה/כזאת. אני אנוכי. אני שבור. אני מסוכן. אני אכזבה. הדחיסה מרגישה כמו אמת מפני שהיא מסירה עמימות. כבר אין התנהגות שאפשר להבין, לתקן או לקטוע; יש רק אדם פגום. במובן הזה בושה יכולה להפוך למושך נוסף. היא כואבת, אבל מוכרת. היא סוגרת את התיק לפני שעבודת השינוי צריכה להתחיל.
אחריות שונה. אחריות משאירה פעלים. שיקרתי. נעלמתי. הוצאתי כסף. הפחדתי מישהו. חציתי גבול. אפשר לבדוק פועל בתוך הקשר בלי להצדיק אותו. יש לו מה שקדם לו, תוצאות וצורות תיקון אפשריות. למשפט זהות כוללני אין אף אחד מאלה. הוא מעניש, אך אינו מנחה. ההבחנה חשובה בהתמכרות משום שאנשים חוששים שחמלה עצמית תמחק אחריות. לעיתים קורה ההפך: כשמערכת העצבים אינה משקיעה את כל כוחה בהישרדות מול התקפה עצמית, מתפנה קשב למגע כן עם הנזק.
היום, אם הבושה רועשת, עברו מזהות לאירוע. כתבו משפט שמתחיל ״מה שקרה היה…״ והשתמשו בשפה קונקרטית. אחר כך כתבו ״ייתכן שההשפעה הייתה…״ וכללו את האדם האחר או את העצמי העתידי. לבסוף כתבו ״הפעולה האחראית הבאה שבשליטתי היא…״ שמרו אותה קטנה ואמיתית: לחשוף משהו, להחזיר כסף, להגיע לטיפול, להסיר גישה, להתנצל בלי לדרוש תגובה או להפסיק להבטיח הבטחה שעדיין אין לה תמיכה. זו דרך להחזיר ממדים שהבושה קרסה.
אין צורך להכריז היום שאתם טובים. זה עלול להפוך לעוד ויכוח בלתי אפשרי. נסו משהו מדויק יותר: אדם שגרם נזק עדיין יכול לבצע פעולה אחראית; אדם שמרגיש בושה עדיין יכול לומר אמת אחת; אדם שחזר לשימוש עדיין יכול לחזור לטיפול. הזהות תתעדכן לאט באמצעות ראיות חוזרות. תנו להיום לספק חתיכה אחת. לא זיכוי ולא הרשעה. מידע המחובר לאחריות, מבלי לנטוש את האדם שצריך לשאת אותה.