כמיהה משנה פרופורציות. מחשבה שבדרך כלל הייתה תופסת פינה בתודעה יכולה להפוך פתאום לחדר כולו. עשר דקות מרגישות קבועות. המסלול הקרוב ביותר מרגיש בלתי נמנע. סיבות שהיו חשובות אתמול מאבדות משקל, בעוד שההקלה מקבלת סמכות של מצב חירום. לכן אדם יכול לדעת רבות על החלמה ועדיין להיות פגיע בשעה מסוימת. הידע לא נעלם; הגישה אליו הצטמצמה. המשימה באותה שעה אינה לנצח בוויכוח על שאר החיים, אלא לשנות את התנאים המיידיים שבהם הוויכוח מתרחש.
התחילו בסירוב לסולם הזמן שהכמיהה מציעה. אין צורך להחליט על לנצח כשהשדה דחוס. החליטו לגבי עשר הדקות הבאות. צרו מרחק פיזי מן החומר, ההתנהגות, הכסף, המפתחות, האפליקציה או המקום. אם אדם נוסף יכול להיכנס למצב, הכניסו אותו לפני שהבושה עורכת את ההודעה. ״יש לי דחף חזק ואני צריך/ה חברה לעשר דקות״ מספיק. ההודעה אינה חייבת להסביר הכול, להוכיח מחויבות או להבטיח הצלחה. תפקידה להפוך את המערכת מצומת מבודד לשני צמתים מחוברים.
אם הדחף נשאר, לא נכשלתם. פרוטוקול אינו עסקה שבה הראש מבטיח להסיר כמיהה אם נתנהג נכון. לפעמים התוצאה הטובה ביותר של עשר דקות היא פשוט שעברו עשר דקות בלי פעולה בלתי הפיכה. חזרו על המרווח. התקשרו שוב. לכו לפגישה, פנו לספונסר/ית, למטפל/ת או לעמית/ת החלמה, או היכנסו למקום שבו השימוש קשה יותר. אם יש גמילה מסוכנת, חשד למנת יתר, כוונה לפגיעה או ספק לגבי היכולת להישאר בטוחים — זה כבר אינו תרגיל עזרה עצמית. תמיכה אנושית ורפואית קודמת.
לעת עתה, אל תבקשו מן הכמיהה לאשר את ההחלטה. תנו לה להתנגד בזמן שאתם יוצרים מרחק, קשר וזמן. אפשר להרגיש לא משוכנעים, כועסים או חלולים. החלמה אינה דורשת מן הדחף להפוך לסביר לפני שפועלים. היא דורשת דרגת חופש נוספת אחת: היכולת לדחות, לזוז, להתקשר, לחשוף או להישאר עם אדם עד שהאופק יתרחב. עשר דקות אינן העתיד כולו. הן מעבר צר שדרכו עדיין אפשר להגן על העתיד.